א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל) מיום 13.4.10 בתיק עמל"ע 7040/09, בגדרו נמחק על הסף ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין מיום 19.11.09 בבד"א 25/09, בשל איחור בהגשת עיקרי טיעון.
רקע והליכים קודמים
ב. ביום 1.11.05 הורשע המשיב, עורך-דין במקצועו, על-פי הודאתו, בארבעה אישומים בגין עבירות מין בקטינים וכן בשתי עבירות של החזקת חומר תועבה ובו דמותו של קטין (פ"ח (מחוזי ב"ש) 1015/05). המשיב נידון לשש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל. ערעור על גזר הדין נדחה בבית משפט זה (ע"פ 11526/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
ג. ביום 20.1.09 קבע בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז דרום כי המשיב יורחק לצמיתות מלשכת עורכי הדין (בד"מ 26/06), בנימוק כי המדובר בעבירות שגם אם לא נעשו במסגרת תפקידו של המשיב כעורך דין, הריהן מעוררות - נוכח הפגיעה בקטינים - שאט נפש (לא היתה מחלוקת באשר לקלון שבעבירות).
ד. על החלטה זו עירער המשיב בפני בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. בית הדין קיבל (ביום 19.11.09) את הערעור בחלקו, והעמיד את העונש על שבע שנות הרחקה בפועל ועוד שלוש שנות השעיה על-תנאי (בד"א 25/09). זאת בנימוק כי עם שהפגיעה בקרבנות ובתדמית המקצוע קשה, יש ליתן משקל להבעת החרטה מצד המשיב, לחוות דעת ולהליכי שיקום, לרבות השתתפות בקבוצה טיפולית בת 78 מפגשים.
ה. על כך הגיש המבקש, ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין, ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 13.4.10 סילק בית המשפט המחוזי את הערעור על הסף, מהטעם שהמבקש איחר בתשעה ימים בהגשת עיקרי הטיעון. נקבע, כי יש להתייחס לאיחור כאקט מודע של בחירה ולא כאל טעות טכנית, כפי שניסה המבקש להציגו. עוד נקבע, כי האינטרס הציבורי לא קופח, וכי בית הדין המשמעתי הארצי הפעיל שיקול דעת, ו"המשיב משלם מחיר כבד משמעותי על מעשיו", ומכל מקום, גם אם שגה בית הדין הארצי - ובית המשפט המחוזי לא הביע דעה על כך -אין בפער בין העונשים "כדי לטשטש מחדלו של המערער (המבקש דנא - א"ר)".
הבקשה
ו. מכאן לבקשה הנוכחית, בה נטען בין היתר, כי הנוהג המקובל בערעורים מסוג זה אינו כולל הגשת עיקרי טיעון, ובשל-כך מתוך הרגל של שנים, בשגגה, לא הוגשו עיקרי הטיעון במועד. נטען, כי המקרה מעורר שאלה בעלת חשיבות ציבורית, והיא כשירותו של מורשע בעבירות מין בקטינים לשמש כעורך-דין. נטען גם, כי זהו מקרה שבו גוברת החשיבות הציבורית שבעניין על הפגם הדיוני. עוד נטען, כי אין המקרה דנא דומה לפרשת פודים (בר"ש 5700/09 עו"ד יעקב פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם)) שם נמחק ערעור עקב אי הגשת עיקרי טיעון, זאת נוכח העניין הציבורי שבנדון דידן, אשר לא היה קיים בפרשת פודים. עוד נטען, כי בניגוד לפרשת פודים, במקרה דנא הוגשו עיקרי טיעון, אלא שבאיחור.
הכרעה
ז. לאחר העיון איני רואה מקום להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. כאמור בהחלטות קודמות (פרשת ברי, בר"ש 1958/09 עו"ד ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פרשת פודים), כדי שתישקל רשות ערעור בערכאה רביעית יש צורך בנסיבות חריגות והדבר יינתן במשורה שבמשורה. המקרה דנא אמנם אינו זהה לחלוטין לפרשת פודים, אך השאלה המנחה דומה מאוד, ותחולת ההכרעה - כפי שציין בית המשפט קמא - היא על הלשכה כמו על עורכי הדין הנאשמים בדין המשמעתי. החלטות בית המשפט יש לכבד, וככל שלא הצליח המבקש לשכנע את בית המשפט קמא בנסיבות שלא למחוק את הערעור, אין מקום להתערבות בגלגול נוסף (אף שיתכן שלא היה מקום לכך גם אילו היתה הכרעה אחרת).
ח. כאן המקום לומר, כי בבקשה נטען שבהליך משמעתי - כבפלילי - אין חובה סטטוטורית להגשת עיקרי טיעון, ובית המשפט מופנה לדברי המלומד א' גורן (סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 10, תשס"ט-2009, עמ' 660), לפיהם "... בהליכים פליליים ומשמעתיים אין חובה סטטוטורית להגשת עיקרי טיעון". אך נשמט מן הדברים ההמשך, כי חובה זו אינה קיימת "באין הוראה אחרת", ובמקרה דנא ניתנה גם ניתנה הוראה כזו בהודעת בית המשפט מיום 14.1.10, דבר שאין חולק עליו; ובאשר לעצם ההוראה, ציטט בית המשפט המחוזי את שנאמר בפרשת פודים, פסקה ח':
"לא רק בערעורים אזרחיים, שבהם ישנה חובת עיקרי טיעון (תקנה 456 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), אלא גם בערעורים פליליים, אין כל מניעה להורות מפי הרכב, דן יחיד או רשם, לשם ייעול השמיעה וחיסכון בזמן שיפוטי, על הגשת עיקרי טיעון. פרקטיקה זו נוהגת בבית משפט זה בתיקים המתאימים, ונהגה גם בערעורי לשכת עורכי הדין שנדונו כאן".
וראו עוד שם, והדברים מדברים בעדם.
ט. התוצאה היא אמנם שהערעור - שבזכות - לא יישמע, ואין זו תוצאה פשוטה, אך בית המשפט המחוזי סבר כי גם השלכותיה אינן בלתי נסבלות, כפי שנימק. אף שלא הביע דעה על פסק דינו של בית הדין הארצי שלגביו הוגש הערעור, ציין בית המשפט המחוזי, כי בפער שבין עונש שבע שנות השעיה להרחקה לצמיתות (המאפשרת פניה ללשכה כעבור עשר שנים, כפי שכתב גם בית הדין המשמעתי המחוזי), אין כדי לטשטש את מחדל המערער. אין בהכרעה זו כדי להצדיק גלגול ערעורי נוסף. ער אני לטענה המוצדקת בדבר החומרה שבפרשה; הייתי חלק מן ההרכב שדן בערעורו של המשיב (ע"פ 11526/05, פסק הדין מפי השופטת ארבל)), ואני רוצה לקוות כי המאסר שריצה המערער והטיפול שעבר יהיו לו למבשרי שינוי ולתמרורי אזהרה גם משישוב למקצוע, בדרכי התנהגותו. כבר אמרו חכמים לנזיר האמור לרחק מן היין, "לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" ("לך לך אומרים, נזיר, סביב סביב, לכרם לא תקרב", בבלי עבודה זרה נ"ח, ב') וד"ל; אך נוכח כל האמור, איני רואה מקום להתערבות ערעורית בגלגול רביעי.
י. כאמור, איני נעתר לבקשה.
ניתנה היום, י"ג באייר תש"ע (27.4.10).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רח